<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן נ"ט</h1>
<h2>דף ט.</h2>
שאלת חולה שאין בו סכנה אם מותר לו לומר לשפחתו הישמעאלית להדליק לו את הנר ולהחם לו חמין כאומר לגוי ועושה [שבת קכ"ט ע"א], אם נצטוינו מן התורה על עבד ערל כגר תושב, כי מתוך דברי רבנו בפירוש התורה שלו דומה שהוא נוטה להתר שלא אסר אלא גר תושב בלבד. תשובה אחד גר תושב ואחד עבד ערל אסורין במלאכתנו דבר תורה וכדאמרינן ביבמות בסוף פרק החולץ [מ"ח ע"ב] דכולי עלמא וינפש בן אמתך [שמות כ"ג] בעבד ערל הכתוב מדבר מאי משמעא דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מל כשהוא אומר [דברים ה'] למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, והגר [שמות כ"ג] זה גר תושב אתה אומר גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר [דברים ה'] וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב. ודוקא במלאכתנו אבל במלאכת עצמן אחד גר תושב ואחד עבד ערל מותרין כדאיתא בכריתות פרק ארבעה מחוסרי [ט' ע"א]. ולאו דוקא במלאכת אדניו בלבד הוא אסור אלא אפילו במלאכת כל ישראל דעבד ערל כגר תושב מה גר תושב אסור במלאכתנו אף על פי שאינו כבוש תחת ידנו אף כשאסרה תורה עבד ערל לכל ישראל אסרה.
ובאמת כי דעת רבינו ז"ל בספר תורת האדם [ענין ההוצאה] שלא הזכירה תורה אלא תושבים ובהן הזהירה התורה על שביתתן אבל אלו הגוים הערלים אינן בכלל. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לומר כן מה ששנינו בבריתא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה [שם] עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול רבי שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. וסבור רבינו ז"ל לומר שלא הושוו עבד ואמה לגר תושב אלא התושבים, דאי לא למה הזכירו שם התושבים ליתני עבד ואמה סתם. ואני אומר מאן יהיב לן מעפריה דמרן ומלינן עינין אבל בהא מילתא לא איסתבר לן כותיה, דאדרבה אם איתא בההיא דיבמות הוה להו למיתני בעבד תושב הכתוב מדבר, אלא מדקתני עבד ערל סתם אלמא כלן במשמע, וההיא דארבעה מחוסרי כיון דלהיתירן במלאכת עצמן קא אתו ארווחי קא מרווחי לאשמועינן דאפילו עבד והוא תושב שרי במלאכת עצמו אף על גב דאיכא תרתי חדא דהוא עבד ועוד דהוא תושב, ותדע לך דאם איתא דבעבד תושב בלבד הכתוב מדבר למה לי דכתביה רחמנא תיפוק לי מגר תושב דאטו מיגרע גרע, אלא כשהוא כבוש תחת ידנו רבה בו הכתוב אפילו שאינו תושב. ועוד דלא אסרה תורה אלא משום ששביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקי דכתב ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך ומה שור וחמור אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו ואפילו בשלא קבל עליו שבע מצות דהרי הוא כשור וחמור. עוד נראה כן לכאורה דמדאמרינן התם ביבמות [מ"ח ע"ב] בתר ההיא שיקלא וטריא תניא רבי חנניא בן גמליאל אומר מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באין עליהם מפני שלא קיימו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, דבר הלמד מענינו הוא דכל אותה שיקלא וטריא אפילו בעבד שלא קיים שבע מצות בני נח. אלא שאין אנו צריכין לכך דמוכרע הוא ממה שכתבתי, וכן אני רואה ממשמע דברי הראשונים ז"ל שלא הזכירו זה החלוק בשום מקום.
ומכל מקום נראה לי שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאינן עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו, דומיא דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה על דעת עצמו ובעושה על דעת אביו מפרישין אותו כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש [שבת קכ"א ע"א], ולא אסרה תורה גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישראל אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל, וכדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואקשינן שמע מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ופרקינן בקטן עושה על דעת אביו ואקשינן מכלל דנכרי נמי בעושה על דעת ישראל אמאי אין אומרין לו אל תכבה, ופרקינן גוי אדעת דנפשיה קא עביד. ואיפשר עוד שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל, אבל בלא אמירה דישראל מותר ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידנו, והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדניו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין, אבל בשל אדון כיון שהן כבושין תחת האדון על דעת האדון הן עושין, וזה נראה לי נכון. ומכל מקום לא נאמרו דברים אלו אלא לדברים שאין הישראל משתמש בהן בשבת ולא נהנה מהם, אבל להשתמש במלאכתו בשבת וליהנות ממנה בשבת אסור ואפילו בגוי בעלמא כל שהוא עושה לצורך הישראל או אפילו לצורך עצמו אלא שיש בו להוסיף לצורך הישראל, וכאותה שאמרו [שבת קכ"ב ע"א] גוי שמלא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל הרי זה אסור גוי שליקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל הרי זה אסור, וההוא גוי נמי דאדליק שרגא ואהדריה שמואל לאפיה מיניה.
